<h1>ראב"ן — יבמות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
שאל חתני ר' יואל כיון שהוקשו כל עריות בהיקישא דר' יונה [יבמות ח'.] הוה זכר ובהמה בכלל, וכי בעי [נ"ד:] המערה בזכר והמערה בבהמה מהו ופשיט להו בקראי אחריני, לימא ליה מהקישא דר' יונה נפקא. ואני אומר דהקישא דר' יונה דמקיש כל העריות לנדה עריות דאישות דדמין לנדה שהיא אשה הוקשו, והיינו דקאמר בבעיא דהמערה בזכור מהו והשיב בזכר משכבי אשה כתיב כלומר כיון דכתיב במשכבי אישות הרי הוקש לנדה אלא המערה בבהמה דלא כתב ביה אישות ולא דמי לנדה, ועוד דכתב בה לא תתן שכבתך לזרע דמשמע דגמר ביאה מהו המערה.
<h2>דף יא:</h2>
[יבמות פ"ז ע"ב] האשה שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד ואמר לה מת בעליך, ודין האשה לדקדק אחר העד אם אמת הדבר, ובאת לפני בית דין ואמרה עד זה אומר מת בעלי ודקדקתי שהוא אמת והתירוה ב"ד על פי העד דמשום עיגון אקילו בה בתחילתה משום חומר שהחמירו עליה בסופה שתצא מזה ומזה וכל הדרכים האמורים בה, וסמכו על דקדוקה ולא על העד לבדו כי עד אינו נאמן באיסורין אלא באיסור שבידו לתקן ולעשות כגון טבל שלו וגם על הקדש שלו אם אמר פדיתיו או נשאלתי לחכם עליו וכן כיוצא בהן אבל איסור שאינו בידו לתקן כגון אשת חבירו שאין בידו לגרשה וטבל של חבירו והקדש הגוף של חבירו שאין בידו לאיתשולי עליו וכיוצא בהן אינו נאמן, ונישאת ואח"כ בא בעלה תצא מן האחרון ולא תחזור לראשון דכיון דעלה סמכינן הרי היא כנבעלה ברצון ואסורה לראשון, אפילו אם נישאת על פי שנים מתחילה דלא עלה סמכינן אלא על העדים [ו]חשבה שהיא כנבעלת באונס דמאי הוה לה למיעבד אפילו הכי תניא דאע"ג דאמר רב הלכה מותרת לחזור לראשון הא אמרינן במסקנא [צ"א:] רב פפא סבר למיעבד עובדא במאי הוה לה למיעבד כלומר אשה שנישאת על פי העדים ובא בעלה ורצה להתירה לחזור לבעלה כרב שפסק הלכה כן א"ל רב הונא בריה דרב יהושע והתניא כל הני מתניתא דלא אמרינן מאי הוה לה למיעבד א"ל ולאו שנינהו א"ל ואנן אשינוי ניקו וניסמוך, אלמא לא סמכינן וצריכה גט מן האחרון. ואם באו שנים ואמרו מת ושנים אומרים לא מת אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה על חזקתה ולא תינשא ואם נשאת תצא, ואם נישאת על פי שנים הראשונים ואחר כך באו האחרונים אוקמה אחזקה שהיא עכשיו תחת האחרון ולא תצא, אלא אם כן יבא הבעל עצמו ואם אין אנו מכירין את הבעל שבא שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן ובאו ב' עדים שאומרים הוא שאנו היינו עמו משיצא ועד עכשיו תצא, ואם נישאת לאחד מעדים הראשונים וגם (הוא אומר) [היא אומרת] ברי לי שאינו הוא לא תצא, ואם נישאת מתחילה על פי עד אחד ואחר כך באו שנים ואמרו לא מת תצא, וכן אם על פי אשה אחת נישאת מתחילה ובאו שתי נשים ואמרו לא מת תצא אבל שתי נשים באיש אחד או איש אחד בשתי נשים אם לא נישאת לא תינשא ואם נשאת לא תצא. וצריכה גט מזה ומזה, מן הראשון דאשתו גמורה הוה ומשיני קנסא כדי שיהא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. ואין לה כתובה לא מזה ולא מזה כדי שתהא קלה בעיניהן להוציאה, לא פירות ולא מזונות ולא בלאות דתנאי כתובה ככתובה, אם תפסה מזה ומזה תחזיר. והוולד משני ממזר גמור דמותר בממזרת, ואם עבר הראשון ובא עליה אחרי שהוציאה השני וילדה הוולד ממזר ואסור בבת ישראל ואסור נמי בממזרת אבל בגיורת או משוחררת שרי. היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה דזונה היא בת לוי מן המעשר קנסא בת כהן מן התרומה אפילו תרומה דרבנן. ואם היו לה בנים מן הראשון קודם שהלך למדינת הים אין יורשין כתובת בנין דיכרין וכ"ש בנים של האחרון שהן באיסורא. מתו ולא נתנו גט אחיו של זה [ושל זה] (לא) חולצין ולא מייבמין. ובין נישאת על פי עד אחד על פי בית דין ובין על פי שנים עדים דלא צריכה בית דין (וחייבין) תצא וחייבין בקרבן דטעות הוא והוי שוגג. ואם כשאמרו לה מת בעלה נתקדשה אינה צריכה גט מן האחרון דלא עבדה איסורא, ואם נתן לה האחרון גט הואיל ואינה צריכה לא פסלה מן הכהונה ומותרת לחזור לראשון.
<h2>דף יד:</h2>
[יבמות כ"א ע"ב] לא אסרו כלת בנו אלא משום כלת בתו, ולרב דלא חשיב אשת אבי אמו דיש לה הפסק משום דמיחלפה ליה באשת אבי אביו [קשה] ולא ליחשוב נמי כלת בתו משום דמחלפה ליה בכלת (ל)בנו ואמאי קא חשיב (ב)רב כלתו. ונ"ל דה"פ של הלכה זו דשניות אמר רב ד' נשים יש להן הפסק וצריכין לפרש ולברר כל אחת וטעמה, אילו הן שניות (אבי) [אם] אמו והיא נקראת אמה רבתי וכן כל של מעלה הימנה כגון אם אם אמו ואם אם אם אמו כולן נקראות אמה רבתי ולהכי אין להן הפסק דכיון דכולהו בחד שמא מיקרו אי משתריא חדא אפילו השנייה עצמה מישתריא, ואם אביו נמי אע"ג דאינה מחלפא כיון דהיא מיקרי אמה רבתי וכל של מעלה הימנה כגון אם אבי אביו ואם אם אבי אביו דמיתקרי אמה רבתי גזרינן בכולהו אטו אם אמו דמיקרי אמה רבתי ולהכי אין להן הפסק, וה"נ אשת אביו ערוה ואשת אבי אביו שנייה ומיקרי אבא רבא וכן כל של מעלה הימנה מיקריא ה"נ כגון אשת אבי אבי אביו ואשת אבי אבי אבי אביו כולהו מיקרי אבא רבא ואין להן הפסק דין כולהו כדין השנייה, ואשת אבי אמו אע"ג דלאו שנייה הא גזרינן עלה כדין שנייה דהא מיקרי אבא רבא ומיחלפא באשת אבי אביו שהיא שנייה וכל של מעלה הימנה נמי כגון אשת אבי אבי אמו ושל מעלה הימנה מיקרי נמי אבא רבא ומיחלפא בשנייה גופה הילכך אין להן הפסק, ולהכי לא נקט רב (איידי) אשת אבי אמו שיהא לה הפסק. וזעירי סבר אע"ג דאשת אבי אמו ושל מעלה הימנה מיקרי אבא רבא לא מיחלפא באבא רבא דצד (האי) [האם], דהתם לצד האב שכיח דאזיל ומכיר קורבתן ואי שרינן ליה אותן נשים שהן למעלה מאשת אבי אביו שהיא שנייה אתי (למכירי) [למישרי] (מ)אשת אבי (אמו) [אביו] השנייה עצמה דהא כולהו אבא רבא מיקרי, אבל לצד האם לא שכיח דאזיל ואינו מכיר קורבת נשים שלמעלה הימנה לא אתי למישרי שנייה עצמה הילכך יש להן הפסק, וכן אשת אחי האב מן האב ערוה אשת אחי האב מן האם שנייה ונקראת דבי דודי וגזרו על כל הנקראת דבי דודי להיות כשנייה זו הנקראת דבי דודי כגון אחי האם מן האב, וכגון אחי האם מן האם דלא תניא הכא ובעי לה לקמן ופשיט לה לאיסורא משום דהיא נמי דבי דודי מיקרי, אבל של מעלה מהן כגון אשת אבי אבי האב מן האם וכגון אשת אחי אם האב מן האב וכגון אחי אם האם מן האם שאין נקראין דבי דודי אלא דבי דוד אבי ודבי דוד אמי לא גזרו עליהן ויש להו הפסק, ואפילו אשת אחי [אבי] האב מן האב דלמטה דידיה ערוה ולא גזרו עליה משום שנייה כדנימא לקמן דהא איתפליג דרי כלומר שאין נקראין דבי דודי אלא דבי דוד אבי ולא מיחלפא ולהכי אמרי' דיש להן הפסק להני שניות דלא מחלפי בלמעלה מהן, וכן כלתו ערוה כלות בנו שנייה ואין להן הפסק דכולהו כלותיו מיקרי דכי היכי דקרו כלת בנו ה"נ קרו כלות בן בנו וכן נמי כלת בן בן בנו וגזרו אכולהו משום דמיחלפא בכלות בנו שהיא שנייה דאי שרינן להו אתי למישרי נמי כלות בנו שהיא שנייה, אבל כלת בתו יש להן הפסק דלא כלתו מיקרי אבל כלות דבי חתנו לא מיחלפי כלות חתנו בכלות עצמה, ואפילו על כלת בתו לא היה להם לגזור דלאו כלתו מיקרי כדפרישית אלא מפני כלת בנו שהוא שנייה גזרו עליה דאי לא הא גזירה לא קיימא הא דכלת בנו דאתי למיטעי קצת שיאמרו זו בתו וזה בנו כשם שכלת זו מותרת כך כלת זו מותרת, והיינו דקא מפרש רב חסדא לא אסרו כלת בתו דלא כלתו מיקרו אלא משום כלת בנו, ואמר ליה אביי לרבא אסברה לך דלאו כלתו מיקרי אלא כלות אבי חתנו כגון כלתא דבי בר ציתאי שכלות בניהן נקראין על שמם ולא על שם אביהן של נשי בניהם ומהם אתה למד דכלות בנים איקרו כלות ולא כלות של בנות לפיכך לא גזרו למטה מכלת בתו דלאו על שמם מיקרי אלא על שם אבי בעל בתו, וגם לא גזרו שניות אלא בהנהו דסמכי לערוה והן קרובי עצמו בלא קידושין כגון אם אמו ואם אביו וכגון שניות לערוה דמיקרבו בחד קידושא כגון אשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו דכולהו בחד קידושא מיקרבו ליה ומיחלפי בערוה דהוא נמי בחד קידושא, אבל אשת חמיו ואשת חורגו ואשת בן חמיו דבתרי קידושי מיקרבו ליה אע"ג דהן שניות לעריות לא גזרו עליהן דלא מיחלפי ליה בעריות דערוה לא מיקרבי [א]לא בחד קידושא והני בתרי קידושי ותרי קידושי בחד קידושי לא מיחלפי ליה. ושניות דר' חייא בכלל שניות דתנא דמתני' הן דכיון דאורי לן בקרובי עצמו בלא קידושין כגון אם אמו ואם אביו דהויין שניות ה"ה לבת בתו ולבת בת בנו דקרובי עצמו בלא קידושין דהויין שניות וכיון דגלי באשת אבי אביו ובאשת אבי אמו והדומה להן דמקרבי בחד קידושא וה"ה לבת בת בתה ולבת בת בנה דמיתקרבי ליה בחד קידושי שקידש אשתו (דהלו) [דהו"ל] שניות, וכן נמי רביעי שבחמיו ושבחמותו דמיתקרבי ליה נמי בחד קידושא במה שקידש אשתו, ור' חייא לא פליג אתנא דמתני' ולא תנא עליה אלא ר' חייא מוסיף לפרש את השניות כולן, ותנא אשמעינן שניות אם אמו ואם אביו דלמעלה דידיה ור' חייא אשמעינן שניות דלמטה דידיה כגון בת בת בנו ובת בת בתו ואיידי דאשמעינן למטה דידיה אשמעינן למעלה (דידיה) [דידה] אם אם חמיו ואם אם חמותו, וה"נ פשטינן בגמ' (דמנא דחתני') [דתנא דמתני'] שייר שניות דר' חייא. ובעינן על שניות דר' חייא אם יש להן הפסק, לפי שיש לשקול אותן על שני דרכים, האחד משום דמיחלפי דבת בנו קרויה נכדתו והיא ערוה ובת בת בנו שהיא שנייה קרויה נמי נכדתו וכן כל שלמטה מהן קרויות נכדותיו ומיחלפי וכן בבת בתו כל של מטה הימנו קרוייה נכדותיו ומיחלפי וכן אם חמיו שהיא ערוה ומשום בת בנה קרוייה אמא רבתי לאשתו וכן אם אם חמיו שהיא ערוה ומשום שנייה קרוייה נמי אמא רבתי דמיחלפי וכן כל של מעלה הימנה קרויות אמא רבתי ומיחלפי וכן אם חמותו וכל של מעלה הימנו אשתו קוראתו להן אמא רבתי ומיחלפי וכיון דמיחלפי הרי הן כשנייות דלעיל דאין להן הפסק משום דמיחלפי, והדרך השני מדקאמר ר' חייא שלישי י"ל דוקא אמר שלישי ורביעי ולא של מעלה הימנה ויש להן הפסק, ובעי' (למיפר) [למיפשט] מדאמר רב ד' נשים יש להן הפסק ותו לא, ודחי ליה ולא פשיט ותו בעי למיפשט מדאמר ר' חייא (אי פשיטא דבעיא) [ולא איפשטא האבעיא], נ"ל דעבדינן לחומרא ואין להן הפסק. ובחדא גזירה גזרו על השניות ועל כל המתחלפין בהן דאי לא הא לא קיימא הא.
<h2>דף יז:</h2>
[יבמות פ"ח ע"א] אמר רב לא שנו מתניתא דקתני תצא מזה ומזה אלא שהיתירוה בעד אחד ואח"כ בא בעלה כדמסיק ואזיל דלא ידעינא ליה שאין אדם מכירו בכאן לפי שיצא מכאן בלא חתימת זקן ועכשיו יש לו חתימת זקן ובאו שני עדים עמו ואמרו אנו מכירין בו שיצאנו עמו והיינו עמו משיצא ועד עכשיו הילכך אע"ג דאיכא זילותא דבי דינא שחזרו מהיתרה שהתירוה כיון דאיכא איסורא דאורייתא שהרי שני עדים מכחישים את העד ואין (בעדותן) [בעדותו] עדות כלום תצא מזה, אבל היתירוה עפ"י עדים שאמרו מת בעלה ונישאת אע"פ שאמרו אילו עדים שבאו עמו שהוא בעלה לא תצא מן האחרון דחיישינן לזילותא דבי דינא שהיתירוה ואמרינן מה חזית דסמכת אהני בתראי שבאין לאסרה סמוך אקמאי שהתירוה ומוקמי לה כמה שחזקנוה דהיינו בחזקת היתר, דקסבר רב דכי אמרינן בשני כיתי עדים המכחישות זו את זו אוקי תרי להדי תרי והוו תרויהו מוכחשין ואין כאן עדות שלם לעשות דין או להתיר איסור דלא ידעינן עם מי האמת דעל כורחך או הני או הני שקרני נינהו ואוקי מילתא אחזקה קמייתא היינו היכא דבאין תרויהו קודם פסק הדין אבל אם ניפסק הדין על פי שנים והדר אתו תרי אחריני ומכחישי להו לא מהדרינן עובדא דסבירא ליה דחיישינן לזילותא דבי דינא כר' מנחם בר' יוסי ומחלוקתו דמייתי לקמן. סוף סוף תרי ותרי נינהו, כלומר כי אמרת נמי מה חזית דסמכת אהני מספקא לך עם מי מהם האמת אלא דמשום זילותא דבי דינא לא מהדרי עובדא משום ספיקא דאמרינן דילמא הראשונים הם האמיתים ומשום זילותא דבי דינא נעמיד את זה שנשאה באיסור דאורייתא שחייב עליו אשם תלוי דכיון דהני אמרי מת והני אמרי זה הוא בעלה הוי היא ספק אשת איש על זה שנשאה וחייב אשם תלוי. ומשני כשנשאה לאחד מעידיה הראשונים דליכא ספיקא גביה דהאמר מת וודאי. וא"ת היכי מצי לישא אותה והתנן בפ' כיצד [כ"ה.] מת הרגתיו לא ישא את אשתו, אינה קושיא דדוקא בעד אחד אבל בתרי שרי דתנן [שם:] עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר. והיא גופה נמי לא קיימה באשם תלוי באומרת ברי לי דאין זה בעלי וליכא ספיקא גבה. (דאי) [ואי] קשיא אמאי תריץ כשנישאה לאחד מעידיה ליתריץ מידי הוא טעמא אלא לרב האמר רב בכריתות בראש פרק ספק אכל חלב כו' [י"ז:] היו לפניו ב' חתיכות (חלב) אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה אכל חייב חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה (אחד מהן) פטור, והכא נמי חתיכה אחת היא ספק אשת איש ספק פנויה ומפטר מאשם תלוי. תריץ כי קא פטר ליה בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שמעולם היתה עומדת בספק ושמא לא יתברר איסור לעולם ולא יבא לידי חיוב חטאת ואין אשם תלוי בא אלא על ספק לא הודע לכשיודע (לא) [לו] יבא לידי חטאת, אבל הכא באשת איש דאיתחזק בה איסור אשת איש ועכשיו נולד בה ספק מודה רב דמביא אשם תלוי עד שיודע בו שהיא א"א ויביא חטאת דאפשר לברר איסורא לאחר זמן, דאי לא תימא הכי אלא דוקא חתיכה אחת פטר רב אמאי נקט חתיכה ספק של חלב ספק של שומן לימא חתיכה וודאי של חלב ואכלה דסבר שומן הוא ונודע לו דספק חלב היה פטור דאע"ג דיכול להתברר הספק ולבוא לידי חיוב חטאת קא פטר רב משום דב' חתיכות קבעי להתחייב באשם תלוי, אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דלא פטר רב אלא בחתיכה שהיתה מעולם בספק דשמא לא יתברר לעולם איסורו ולא יבא לידי חיוב חטאת כדפרישית. ומקשי האי מאי למימרא, כלומר כיון דאוקמת להא דרב כשניסת ואח"כ באו עדים ומשום דחיישי' לזילותא דבי דינא וכשניסת לאחד מעידיה וכו' מאי למימרא כלומר מאי קמ"ל היינו ר' מנחם בר' יוסי ומחלוקתו דתרויהו אמרו דאם באו עדים אחר שניסת (על פי עד אחד בשני עדים) [על פי שני עדים לעד אחד מהם] דלא תצא דמוקמינן לה בפרק שני דכתובות [כ"ב:] כשניסת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי.
ובחזקת הבתים [ל"א:] מותבינן מינה, דאמרי התם דאם באו עדים אחר שפסקו ב"ד את הדין עפ"י עדים אחרים והוציאו את הדבר מחזקתו אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה לחזקתו הראשונה דאוקי תרי להדי תרי והוו להו תרויהו מוכחשין ואוקי דבר אחזקתו ראשונה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואיתיביה רבא לרב נחמן, שנים אומרים מת והתירוה ב"ד ואחר כך באו שנים ואמרו לא מת אם באת לימלך בנו אמרינן לה לא תינשא דכיון דאכתי לא ניסת הוי כאלו שתי הכתות באו לה כאחת בפנינו ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקה ראשונה ואם לא באת לימלך אלא סמכה על היתר שהיתרנוה וניסת לא תצא דכיון דעשתה מעשה ע"פ ב"ד איכא זילותא דבי דינא ולא מפקינן לה ואמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תוציאה מספק וכ"ש דאם ניסת ואח"כ באו עדים דלא תצא, ור' מנחם בר' יוסי אומר תצא אם באו קודם שניסת אוקי תרי להדי תרי וקיימה לה בחזקת הראשון והוי כמי שלא התירוהו בית דין וליכא זילותא אבל ניסת ואח"כ באו עדים דעבדה מעשה ע"פ ב"ד לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא וקשיא לרב נחמן, ומשני רב נחמן דעביד כרשב"ג שאמר משום ר' שמעון בן הסגן דלא חיישינן לזילותא דבי דינא, אלמא כל מה דאשמעינן רב שמעינן ממחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ומה קמ"ל איהו. ומשני רב אשמעינן כדת"ק דר"מ בר' יוסי דחיישינן טפי לזילותא דבי דינא ואפילו (הכא) [היכא] דאתו עדים קודם מעשה חיישינן לזילותא דבי דינא, (ואיכא כר' יוסי דאשמעו') [ואיכא דאמר דאשמעינן כר"מ בר' יוסי]. ונראה לי אליעזר דרב אשי נמי סבר דחיישינן לזילותא דב"ד, והא דכתב בספר בחזקת הבתים אלא אמר רב אשי במיחש לזילותא דב"ד כ"ע לא פליגי דלא חיישינן, פירוש הוא [ש]נכתב בגליון ונעתק בספרים, ובכתובות פרק שני [כ"ו:] אינו והכי הויא הסוגיא התם מתקיף לה רב אשי אי הכי אפילו תרי נמי אלא אמר רב אשי במצטרפין לעדותן קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו', והכי פירש א"ה דבחיישינן לזילותא דב"ד קמיפלגי ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ורבן שמעון אמר מעלין מאי איריא עד אחד דאתא לבסוף דאמר ר' יהודה אין מעלין משום דחיישינן לזילותא דב"ד אפילו אתו תרי נמי לבסוף לא מסקינן דחיישינן לזילותא דב"ד, אלא אמר רב אשי בזילותא דב"ד לא פליגי אלא במצטרפין לעדותן קמיפלגי וכגון דמוחזק לן דאבוה דהאי כהן הוי נפיק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ושלחו ב"ד אחריו ואמרו לו כך יצא קול עליך שאתה בן גרושה והביא עד אחד ואמר דכהן הוא [ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה וחלוצה הוא] ועד שלא פסקו הדין בא עוד עד אחד ואמר דכהן גמור הוא ואמר ר' יהודה אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד דלא מצטרפין עד בתראי בהדי עד קמא למימרא אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה ור' שמעון סבר מצרפינן עד בתרא בהדי עד קמא ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקמי גברא אחזקתו משום דעדיין לא פסקו הב"ד הדין כשבא העד האחרון משו"ה אמרינן הכי אבל אם נפסק הדין על פי השנים שאמרו בן גרושה והורידוהו ב"ד לא היה אומר אוקי תרי להדי תרי אלא מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולאו היינו מעלין אותו לכהונה דסבר רב [אשי] חיישינן לזילותא וכל היכא דאיכא זילותא דב"ד לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי לבטל הדין אלא אמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני דקם הדין.
והכי נמי מסתברא כדפרישית דרב אשי אית ליה דחוששין לזילותא דב"ד כר' מנחם ומחלוקתו, מדמהדר רב אשי לאוקמי לר' יוחנן כר' מנחם בפרק שני דכתובות [כ"ב:] א"ר יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תינשא ואם ניסת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרש' לא תינשא ואם ניסת תצא ואמרי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא, ופירקה רבא ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם (במיתה) [בגירושין] ולא ראה דבריו (בגירו') [במיתה] דמיתה אינה יכולה (להחכי') [להכחישו] אם יבא בעלה ולומר אי אתה בעלי שהרי יש לו מכירין הילכך דייקא אחר עדים הראשונים שאמת דבריהם ומינסבא הילכך לא מפקינן לה וסמכינן על הראשונים [דלא] כר' מנחם אבל גירושין יכולה להכחישו ולומר גרשתני ולא דייקא שפיר מעיקרא ומינסבא הילכך מפקינן לה (ודלא כר') [וכר'] מנחם, ורב אשי אמר לעולם ר' יוחנן ראה דבריו של ר' מנחם בין במיתה בין בגירושין דהיכא דקאמרו תרי מת ותרי לא מת תרי אמרו נתגרשה ותרי אמרי לא נתגרשה לר"י לא תינשא ולא תצא דכר' מנחם ס"ל דחיישינן לזילותא דב"ד ומילתא דר' יוחנן דפליג בין מיתה לגירושין היכא דקאמרי עדים הראשונים עכשיו מת והאחרונים אמרו לא מת או שנים אומרים עכשיו נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דכיון דאמרו עכשיו נתגרשה דיכולה לברר את דבריהם ולהראות גיטה דכיון דעכשיו אומר אינה יכולה לומר אבדתיו ולהכי אם אינה יכולה מראה גיטה תצא דשקר אמרו קמאי [דהיכא] דוודאי שקר אמרו תצא ולא חיישינן לזילותא דב"ד מידי דהוי אשנים אומרים מת וניסת ואח"כ בא הבעל דאמרן לעיל אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא בתמיה אלא וודאי תצא אבל היכא דלא ידעינן וודאי דמשקרי קמאי סמכינן עלייהו ולא סתרינן דינא משום זילותא דב"ד. והא דאמרינן נמי לקמן בפרקין [יבמות צ"ג:] בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו וכו' אמר להו רב ששת תניתוה וכו' עד היכי דמי אילימא תרי ותרי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו', טעמא נמי משום דכיון דנעשה מעשה ע"פ הראשונים לא אמרינן תוב אוקי תרי להדי תרי לבטל הדין [אלא] מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וקם דינא. והא דאמרינן בפרק ד' אחין [ל"א.] ודילמא שני כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקה, כשבאו שני הכיתות ביחד ודברי הכל. ומעשה דינאי המלך בשלהי פרק שלישי דקידושין [ס"ו.] דאמר אביי אילימא דאמרו תרי אישתבאי ותרי אמרו לא אישתבאי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא לאו בעד אחד שאמר אישתבאי (ותרי אמרו לא אישתבאי) ובאו שנים ואמרו לא אישתבאי הילכך הוכחש העד הראשון, [הא] אי הוי תרי ותרי לא איתכחשו קמאי, ואמאי, נימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקת טהרה, וגם רבא אמר לעולם תרי ותרי ומוקי לה שאמרו האחרונים שפחה הכניסו תחתיה להכי אכשרוה על פי האחרונים ואמאי נימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקתה קמייתא דלא נשבית ואפילו לא אמרו שפחה הכניסו תחתיה, ודיקדק הרב משולם מנרבונא מהכא דלא אמרינן באיסורין אוקי תרי להדי תרי אלא בממון דהוי תח"י הבעלים. ואינו קאים בהדיא בפרק ד' אחין [ל"א.] דאמרינן גבי אשה אוקי תרי להדי תרי [ו]כתבתי לעיל.
ואומר אני אליעזר דאפילו באיסורין נמי אמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו', ואביי ורבא סבירא להו כי מתני' דר' מנחם דהיכא דנפסק הדין ע"פ עדים הראשונים לא מהדרינן עובדא על פי (האחרות) [האחרונים] ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי לסתור הדין דחיישינן לזילותא דב"ד, דהכא הכי הוה עובדא דבאו שני עדים ואמרו אמו נבעלה להגמון במודיעים בגזירת טיטוס וקיבלו עדותן ופסקו הדין ופסלוהו לפיכך אמרו לו הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שכבר נפסק הדין כי חלל אתה והדר באו שנים ואמרו שפחה הכניסו תחתיה שלא סתרו עדות הראשון אלא שאמרו להם אתם סבורים שאמו הכניסו להגמון אנו ראינו ששפחה החליפו לו ולהכי מהימנו, [אבל] אם היו מכחישין את הראשונים לגמרי שהיו אומרים לא אישתבאי קמאי מהימני ואמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני קמאי הואיל ונפסק הדין על פיהם. [ונראין] דברי מכאן דרבא הוא דאותביה לרב נחמן (מיהא) [מהא] דר' מנחם, אלמא סבירא לן כוותיה דחיישינן לזילותא דב"ד. ונ"ל דרב נחמן גופיה דאמר לא חיישינן לזילותא דב"ד ובעיא להדורי דינא דלא אהדרא דחשש לדברי רבא ור' חנינא דאותביהו מדר' מנחם, כדאמרינן התם בחזקת הבתים השתא דאותיבתן את ואותבן ר' חנינא בסורא לא עבדינן עובדא, והא דקתני נפק למיעבד בה עובדא אמקמי דאותביה קאי ומפרש בה והכי קאמר כי נפק מעיקרא להחזיר את הדין מאן דחזא שרצה לעשות כן סבר טעותא הוא בידיה ואין (לנו) [לו] על מה שיסמוך ולהכי אותביה מדר' מנחם ולא היא לאו טעות הוא דהיה לו על מי לסמוך דאדרשב"ג ור"ש בן הסגן סמך כדדייק ואזיל ואותביה רבא ור' חנינא מדר' מנחם ומחלוקתו דחיישו נמי לזילותא דב"ד כמו ר' יהודה והוה ליה רבן שמעון יחיד במקום רבים ולהכי נמנע רב נחמן מלהחזיר הדין, והכי מוכחא מילתא מדקתני נפק למיעבד בה עובדא ולא קתני נפק ועבד עובדא אלמא לא עבד. וה"נ מסתברא דהדר ביה רב נחמן מדאמרינן בעלמא ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה [קידושין מ"ב.], וא"ת דאמר רב נחמן בגיטין בפרק השולח [ל"ג.] הלכה כרבי דאמר בטלו מבוטל ולא אמר מה כח ב"ד יפה, הא פריכנא לה התם ומתרצינן [התם] בממונא אע"ג דמדינא היו יכולין למחות שהרי שלא לפניהם היתה החלוקה ואין חבין לאדם שלא בפניו אמרינן מה כח ב"ד יפה ולא מהדרינן עובדא והפקר (כוליה) [ב"ד] הפקר, אבל באיסורא כגון בגט דכיון שבטלו ל"ה גט מדאוריתא משום מה כח ב"ד לא משוינן ליה גיטא ולרב נחמן לית ליה (קאמ') אפקעו רבנן לקידושין מיניה, והכא וודאי היא אשת איש דאין כאן גט הוא דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה אבל היכא דהוי ספיקא כגון שנים אומרים נתגרשה וניסת ושנים אומרים לא נתגרשה אפילו לרב נחמן לא תצא דמספיקא לא מפקינן לה. כללו של דבר כל היכא דתרי אמרי הכי ותרי אמרי הכי בין בממונא בין באיסורא אי לא איתעבד מעשה אמרינן מוקי תרי בהדי תרי ואוקי דבר בחזקתו, אבל איתעבד מעשה (שאפי') [עפ"י] הראשונים כיון דמספקא לן מילתא לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי אלא מה חזית דסמכת אהני בתראי לבטל הדין לסמוך אקמאי ויעמוד הדין.
בפרק החולץ בראשו [יבמות ל"ה ע"ב] אמר ר' יוחנן אם יבוא אליהו ויאמר דהא דמיעברא אפולי מפלה ליה מי לא חלצה השתא נמי כי לא אמר אליהו וחזינן דמפלה איגלאי מילתא למפרע דנפל הוה בשעת חליצה וחליצתה כשרה. ומקשים עלה והא רבי יוחנן לית ליה ברירה [ביצה ל"ז:] למימר מדהשתא נפל בשעת חליצה נמי הוי נפל, ולפי הפירוש הקושיא קושיא הוא, אלא הכי פירש אם יבוא אליהו ויאמר אפולי מפלה ליה מי לא חלצה אלא ודאי חלצה דהא אין לו בן, השתא נמי כי לא אמר והפילה אחר החליצה איגלאי מילתא למפרע דאין לו בן והחליצה כשרה, ואפילו היה בשעת החליצה ראוי להיות בן קיימא ועכשיו נתקלקל דהא אין לו בן. ור"ל אמר איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דאע"ג דהשתא אפולי מפלה איכא למימר בשעת חליצה בן קיימא היה ראוי להיות ואח"כ נתקלקל וכיון דבשעת חליצה היה בן קיימא חליצה פסולה הוא, אבל אם בשעת חליצה היינו יודעים דודאי מפלה (כאן) [כגון] אם יבוא אליהו ויאמר לא הוי פליג ריש לקיש דהא ודאי אין לו בן וחליצה כשרה. והכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא תצא וחייבין בקרבן אין הולד של קיימא יקיים, ספק אם הולד בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון כגון שיבמה בתוך ג' חדשים יוציא והולד כשר (חייבת) [וחייבין] באשם תלוי דשמא בן הראשון הוא ובא זה על אשת אחיו שיש לו בן.
